Edit Post Text דיונים על תפקידה החברתי ל אדריכלות הם מאוד פופולריים .בראיונות האלה יש בלי סוף התבטאויות שיכולות לגרום ללשונו של לחבר הממוצע במרכז מפלגה  להיתקע בגרון. אבקש להוסיף את תרומתי הדלה לדיון.מאחר שניסוחים אקדמיים בלתי מפוענחים אינם חלק מהארסנל שלי נלך לסיפור המעשים בלשון שאפילו חבר כנסת יכול להבין:אדריכל ברוך יוסקוביץ (לשעבר מהנדס העיר תל אביב) נתמנה לתת חוות דעת לוועדות התכנון על פרויקט הרכבל לכותל המערבי. זה פרויקט שנוי במחלוקת לאור העובדה שהרכבל יעבור בקטעים נופיים חשובים אבל לא זה הנושא שלנו אלא צורת הטיפול בו. בחוות דעתו של יוסקוביץ דנן נכתב כפי שדווח ב"הארץ": "בנוגע לפגיעה בנוף כתב יוסקביץ כי הרכבל "יבלע" ברעש הוויזואלי". וכאן אולי המפתח להבין סופסוף את מדיניות הפיתוח העירונית:אם יש רעש מכביש אפשר להוסיף מסילת ברזל ואפשר להוסיף משחקי כדורגל עם קהל -הרעש יבלע ברעש.ואם התלונות גברו בעקבות זה  אפשר להוסיף גם מופעי חוצות רעשניים כי יש יותר רעש ואז יש יותר אפשרות לרעש להיבלע ברעש.ואם בעקבות כך מתלוננים על שלא ניתן להירדם בלילה בוא נזרוק להם חניון לילה לאוטובוסים ומשאיות מתחת לבית: חוסר שינה יבלע בחוסר שינה.ואם יצרנו כאוס תחבורתי מסביב לשכונה אפשר להכניס אותו גם לתוך השכונה-הכאוס יבלע בתוך הכאוס.והנה לכם היגיון אדריכלי /פילוסופי: במקום לטפל בתקלה נביא אותה לממדים כל כך גדולים כדי שתעלם בתוך עצמה. מין חור שחור כזה. ואם אי אלו אזרחים יבלעו בחור- shit happens.לסיטואציה הזו  התכוון כנראה פרופ' קשיש וחביב -שלא נגלה את שמו כדי שלא יהפוך למטרה למשוטטי רשת למיניהם -כשאמר לי פעם שנגד אדריכלים וטיפשים אין מה לעשות.מה שהוא לא הבין כנראה או שלא העז להעלות על דעתו- שלפי תורת הכאוס אפשר ואולי גם רצוי –לערבב בין שתי התכונות האלה .אז מה יש לנו ביקום האדריכלי הבנ"ל:יש לנו את לודוויג מיס ואן דה רוהה מגרמניה, את אנתוני גאודי מספרד,  לה קורבואזייה משוויץ ופרנק ללויד רייט מארה"ב. ועכשיו לרשימה המכובדת הזו אפשר להוסיף ישראלי אחד משלנו : מחבר תיאוריית הכאוס.לפני אי אילו שנים היה איזה משרד אדריכלים שגייס לעזרתו אדריכל אמריקאי (או להיפך) כדי לשנות את חזית בנין י.ב.מ. בתל אביב מן היסוד. היה להם  נימוק מצוין-זה לא בנין לשימור.מה שנכון נכון-הוא עוד לא היה בגיל שמכריזים על שימור אבל מה לעשות-הוא הפך לאייקון אדריכלי תל אביבי מהר מאוד. אם אני זוכר נכון גם שני פרופסורים לאדריכלות מחיפה התגייסו להגן על הרעיון הזה.לשמחתנו המזימה הזו נבלמה בעודה באיבה-ומאז יש שעולים למקום כמו לקברי צדיקים: רבי ווטסון ( מייסד י.ב.מ.) בעל הנס.הבניין הזה היה מעשה ידיהם להתפאר של יסקי וסיון –כנראה עוד לפני התקופה שהכסף התחיל ללחוץ על אדריכלים לחץ פיזי מתון.אותו סיון (חייב להודות לא רוצה למתוח עליו ביקורת למדנו יחד לפני מאה שנה) אמר לדמרקר על פארק "צמרת" במאמר שניתח את הבעיות בשכונה: בסופו של ענין שכונת צמרת מבודדת ומנותקת מהעיר פיזית וסימבולית לא טבעי ללכת ממנה ברגל לשכונות אחרות.למעשה גם בתוך השכונה לא נעים להסתובב..". חבל רק שלא אמר את זה לפני שתכנן שם ארבעה מגדלים.עורך לשעבר של ה"ארץ" -חנוך מרמרי- דווקא תמצת את העניין מיד בתחילת הדרך:"אני לא מבין מה הם בונים שם-אמר, זה כמו לגור על אי תנועה . היכל התרבות ניצל ברגע האחרון מטיפול שורש בידיהם של השותפים להקמת ככר ספרא ירושלים-ככר שהייתה יכולה להיות האהובה ביותר על בניטו מוסוליני לו היה חי היום.תודה לדני קרוון שהציל את הבניין הזה. את בנין הבימה לעומת זאת הוא לא הצליח להציל-אבל לפחות הצליח לשלב את הקיר המזרחי בכיכר שעיצב.בשנת 1978 שבע שנים לפני שעזריאלי הכניס אותנו לעידן הקניונים בקש ממני צ'יצ' לנתח את הכישלון של כיכר אתרים. (נכון ב-1977 נפתח דיזנגוף סנטר אבל זו חיה מיוחדת ולכן גודוביץ -כמו צבי הקר - נחשבים למי שהם- איך נאמר- יוצאי דופן וכאלה לא ממש מוצאים כאן פרנסה) .בתחילה סירבתי כשהנימוק העיקרי היה שזה לא התחום שלי. אבל בסופו של יום לא מסרבים לפנייה כזו וכתבתי מסמך.40 שנה מאוחר יותר מגיע אלי תחקירן מטעם המשקיעים החדשים בכיכר ואומר כך: אני חוקר את העניין כבר מספר חודשים והגעתי למסקנות מה לא עבד והנה אני מוצא שאתה כתבת את כל זה כבר ב-1978 .והוא תהה : למה איש לא עשה עם זה משהו? באמת למה?מאוחר יותר אמר מנכ"ל הקבוצה הרוכשת שהוא מסתובב עם החוברת הזו בתיק כל הזמן-זה התנ"ך שלו התבטא. (אם מישהו חשב שאמרתי לצ'יצ' שזה לא התחום שלי כי אני מתמחה בווילות- אזלא .אני בכלל לא אדריכל ובקושי יודע לשרטט ריבוע.)אז מה כתוב בתנ"ך: לים יורדים ולא עולים, מרכז קניות לא בונים על חוף הים, מרכז קניות צריך להיות בבעלות אחת ולא כל חנות בבעלות אחרת ורצוי מאוד שיהיה לפחות עוגן אחד ועוד כל מיני תופינים מהסוג הזה. (ברור שהיום צריך קצת לעדכן את הניתוח-את העבודה ההיא כתבו במכונת כתיבה).ללמדך שלא נותנים לאדריכל להחליט עבורך אלא רק לתכנן את מה שאתה רוצה ולא מה שהוא רוצה.אין דוגמה טובה יותר לעניין הזה מאשר המבנה החדש של מוזיאון תל אביב (פתיחה סוף 2011 ).חייזר שנכנס פנימה יכול להניח שאלה שתכננו אותו לא בקרו במוזיאון מימיהם. תנועת קהל לא נלקחה כלל בחשבון וגלריה של ממש יש רק אחת.לא שהמתכננים היו צריכים ללכת רחוק: בניין המוזיאון משנת 1970 הוא פנינה של תכנון מוזיאלי.רק מה - את הפרויקט ההיסטורי הובילו פרופ' ברונו צבי מגדולי התיאורטיקנים של אדריכלות במאה ה-20 כיו"ר וועדת ההיגוי וד"ר חיים גמזו כמנכ"ל-שני אנשי תרבות לעילא ולעילא. ואידך זיל גמור.גם מי שאוהב את המבנה (צורתו החיצונית) מבין שזה לא המקום למבנה כזה. אם זה היה מרכז צפרות על גבעה בנגב יש סיכוי טוב שהיה הופך לאטרקציה.בשיכון דן ברחוב וולנברג פינת פנחס רוזן יש מוסך וחניון של אוטובוסים בשימוש חריג כבר עשרות שנים. אם מתייחסים לשפה העברית הרי מדובר בחריג של ממש בכל הקשור לשימוש חריג.בכל מקרה לפני שנים רבות הגיעה השכונה להבנה עם דן בכל הקשור לבינוי במגרש והחיים נראו יפים עד שצץ אחד מאדריכלי האחוזים ואמר לדן תנו לי אני אסדר לכם אחוזים הרבה יותר גבוהים. לקח משהו כמו 15 שנה וזה קרה. עכשיו מה? אחרי שסבלו כל השנים האלה מהחניון יתקעו אותם עם כמה מגדלים שכמובן לא יגרעו דבר מאיכות חייהם, לא ישפיעו על עומס התנועה (נכון הוא כבר בלתי אפשרי. לא תהייה בעיה של חנייה-(נראה את הגאון הזה ואת דליה זילבר המתכננת המחוזית או משהו כזה מוכרים שם דירה אחת בלי חנייה צמודה- ויגידו לדיירים שישתמשו עם אופניים והרכבת הקלה הנסללת) מתחת לבית העתידי שלהם.)  הלאה: מי שבקר בעיריית פתח תקווה והסתכל על המבנה העירייה מעבר לכביש מול הכניסה ההיסטורית רואה מיד שמישהו שהבין משהו תכנן בניין יפהפה עם חזית משגעת של מעין ככר.את הכיכר הפכו לחניה וחזית המבנה הושחתה על ידי מזגנים-אבל זה ניתן לתיקון.אבל מי האידיוט שאישר את הקמת המבנה משמאל לעירייה (כשאתה מסתכל על החזית) בצבעי אפור אדום (אם אני זוכר נכון) שהרס את הכיכר ומי הארכיטקט שתכנן את הפשע הזה?בשכונה הנחמדה ברחוב שכולו מגורים בהם אני גר התעוררנו יום אחד לתכנית זוועתית של לקיחת מגרש חום לא גדול באופן מיוחד ולהפוך אותו מחורשה וחניון לבניין מפלצתי של בי"ס אזורי לחינוך מיוחד ולידו אשכול גני ילדים.בין עיקרי התכנית היו: גידול פסיכי של צרכי החנייה ביחד עם חיסול חנייה קיימת של 40 מקומות.הקמת אשכול גנים וחיסול חורשה צמודה. כל זה  כדי שילדי הגן יוכלו ליהנות מקיר בטון בגובה 22 מטר מצד אחד וכביש סואן מהצד השני.מסכנים-הם לא ידעו שלפי תורת הכאוס ילדי גן זכאים לבלות בבית כלא כבר מגיל שלוש: למה לחכות עד שיגדלו וישתתפו באונס קבוצתי בקפריסין?כמובן יש עוד את העניין המשני של הצורך להוריד ולהעלות את ילדי הגנים וילדי ביה"ס הזה- - באמצע הכביש כדי ללוות אותם  לתוך ומחוץ למבנים .לא פעם אלא פעמיים ביום- בקטע כביש צר ומעוקל עם ראות שואפת לאפס.ואם כל זה לא מספיק-סופסוף תורת הכאוס מדברת-מוסיפים בחזית שני המוסדות האלה שביל אופניים --בהשקעה של מיליונים וחיסול שדרת עצים – ואיש לא מבין למה- אפילו לא הכללים שקבע משרד התחבורה לצורך זה. על השרטוט האדריכלי זה לא משפיע: מציירים קו כחול של פניה שמאלה וקו כחול של פנייה ימינה-איך יפנה ולאן יפנה לא ממש חשוב. העיקר שיש קו כחול.ועל בסיס כל זה סיכם אדריכל מבריק-יש התכנות להקים את מבנה בית הספר במקום שנבחר.רק מה אין התכנות בעצם: אז הוא בא עם רעיון חדש (אדריכל מבריק כבר אמרנו) את השטח הפתוח לו זקוקים התלמידים האלה כאוויר לנשימה ניתן להם במרפסות בכל קומה.האמת אני מתקשה להחליט על מי להמליץ לפרס פריצקר: "איש הכאוס" או ה"מבריק".אבל לא פסו נסים מהארץ :נמצא אדריכל שלא חושב שיש צורך להעביר את מרכז האו"מ לשכונה וכך הוא כותב על הפרויקט: "בבית הספר המוצע אין פתרון של תחבורה ציבורית. אלא הגעה באמצעות רכב פרטי. בית הספר מוקם אמנם על מגרש המיועד לצרכי ציבור אך יושב על כביש צר פנימי לשכונה. מקום הזוי תכנונית למיקום בית ספר".את כל זה העירייה כבר יודעת אבל שמעתם פעם על עירייה או פקיד ציבור שמודה בטעות?כאמור  shit happens. (מי שלא מאמין ראה ששה שמתו על מזבח חניון אחד ברחוב הברזל.)יו"ר וועד השכונה שפרש בעקבות הצטיינותו בתפקיד שיתף פעולה עם העירייה בקידום התכנית המזעזעת הזו למרות שהגדרת תפקידו בתקנון וועדי השכונות ברורה לחלוטין: דאגה לרווחת תושבי השכונה ותו' לא. לא עניינו לפתור בעיות של העירייה או שכונות אחרות.-למה שיתף פעולה? אולי "המבריק" יודע.רק נשאל שאלה אחת: מישהו מנחש מה מקצועו של הנ"ל? צדקתם אדריכל.משרדו של האדריכל אלי פירשט ז"ל שנפטר לאחרונה טיפל בהקמת הוולדרום-פרויקט נוסף בשכונה שלנו. קראתי בעיון רב את כל המחמאות שהוא קיבל וחשבתי לעצמי מדוע הוא לא בדק לפני התכנון מה תושבי השכונה חושבים על הפרויקט? לו בדק היה מוצא שהם בכלל לא היו ערים לכך שהפרויקט הזה עומד לקום.רק לאחרונה קבלתי שאלון שגוף ציבורי הכין לדרוג ארכיטקטים במסגרת קול קורא:אחת השאלות הייתה עד כמה הארכיטקט מוכן לוותר על עקרונות התכנון שלו.אם יסכים לוותר איזה פרצוף יש לו ואם לא יסכים מי ייתן לו עבודה?ואולי זה המקום לצטט את אחד מגדולי הארכיטקטים של המאה ה-20 :  —I.M. PeiArchitecture is the very mirror of life. You only have to cast your eyes on buildings to feel the presence of the past, the spirit of a place; they are the reflection of society.”

לאחרונה העקבות המשבר התורן בהבימה הקדישה התקשורת הרבה תשומת לב לתיאטרון והכותרת לקוחה מהמאמר של דמרקר בנידון. הכתבות העיתונאיות התרכזו במה שקורה, בהתנהלות הפיננסית הבעייתית משהו והכשל הניהולי (קשרים עם שרת התרבות זה לא תחליף לניהול ) אבל לא הקדישו תשומת לב לבעיה המהותית ולפתרונות. לפני כשלוש שנים במסגרת כתיבת מסמך מקיף יותר על ניהול תרבות בישראל השלמתי פרק על "הבימה" . מה שהיה כתוב שם בחלק ניכר מהדברים דומה מאוד למה שפורסם לאחרונהבאותו פרק התייחסתי למאמר שכתבתי כמה שנים קודם לכן לאתר מקצועי ובו התייחסתי לקורה בהבימה ואמרתי ששום דבר לא ממש נשתנה. בין לבין הצעתי לאחד מיושבי הראש של התיאטרון לחדול מהמאמצים להשיג עוד סיוע ממשלתי ולהתרכז בכתיבת תכנית עסקית המבוססת על תפישה אחרת לחלוטין של התיאטרון הלאומי. עם זה ללכת למדינה למחוק את העבר ולהתחיל מחדש כתאטרון לאומי.למותר לציין שלא שמע לי.אם המספרים של הבימה הם כפי שטוענת החשבת המלווה אין תקומה למוסד-אין חיה כזו שהגירעון המצטבר שלה מגיעה ל-80-90 אחוז מהמחזור והיא נשארת בחיים בלי הזרמה שתכסה את הגרעון הזה כמוסבר להלן ואפילו כשרונו וניסיונו של נעם סמל לא יספיקו.. הבימה היום איננה תיאטרון לאומי יותר מהקאמרי או בית לסין. שלושתם תיאטרונים מסחריים שהמטרה העיקרית של מנהליהם היא לשבת על הכיסא כמה שיותר זמן. המטרה השנייה היא לספור כמה שיותר מבקרים , השלישית היא להימנע מגירעונות (מטרה שתיים ושלוש משרתות יפה את מטרה אחת) ולבסוף אם אפשר גם להפיק תיאטרון ברמה גבוהה.  החטא הקדמון נוצר כתוצאה מוועדת שלח שהביאה להגדלת ההקצבות הציבוריות לתיאטרונים במידה ניכרת מה שהביא יותר מאוחר לקריטריונים לחלוקת ההקצבות. הגדלת ההקצבות לא נוצלה לייצר תיאטרון איכותי יותר אלא למלחמת על מספרי מבקרים על ידי הורדת מחירי הכרטיסים האפקטיבית-מגמה שנעשתה יותר מובהקת עם כניסת הקריטריונים לחלוקת ההקצבות שהם בעיקרם כמותיים.  מה יש לתיאטרון לאומי לחפש באיזה חלטורה על שירי  אייל גולן? אינני מזלזל ביכולותיו של אייל גולן או במוסיקה שהוא שר–יכולתו להישאר בצמרת כל כך הרבה שנים מדברת בעד עצמה. אלא מה? משהו מסוג "ג'ק ברל חי בפריז ומרגיש טוב" הוא הצדעה ליוצר מדהים שגם ביצע את שיריו והרביעייה האמריקאית שביצעה אותם (והייתה מדהימה בפני עצמה)  הפיקה את המופע בגלל היותו יוצר --לא זמר ששר שירים שנכתבו על ידי אחרים ואשר אין ביניהם בהכרח איזה קשר קונסיסטנטי או הגות מיוחדת. כל זה לא מסביר מדוע הבימה למרות כל "העזרה" שקבלה אינה נחלצת מהצרות ובעניין הזה אי אפשר לדחות לחלוטין את טענות הנהלתה. כאשר נקלעה הבימה לצרות בפעם הראשונה ובקשה עזרה משרד האוצר-בצדק- אמר תשנו דרכיכם כתנאי לחילוצכם מהמשבר. נניח לצורך הדיון כי ביצעו תהליך כזה והוא אמור למנוע חזרת הגרעון במהלך העניינים הרגיל. אלא שאז מגיע החכם ציון התורן באוצר-חוזר בו מן ההתחייבות שנתן המשרד ואומר: אנחנו לא נמחק לכם את הגרעון אלא רק נממן אותו-דהיינו קחו הלוואה. מכאן הבימה-וזה קרה גם במקומות אחרים-לא רק נדרשת להשתנות כדי למנוע גירעונות עתידיים אלא להמשיך ולהשתנות עוד יותר כדי לממן את טעויות העבר.זה כמובן כבר בלתי אפשרי והרבית הגבוהה הופכת את האופציה לדמיונית לחלוטין.  אז מה בכל זאת צריך לעשות בהבימה –הנה מה שהצעתי לפני שנים: ציטוט:"אז מה לעשות? על בעלי העניין למיניהם-מינהל התרבות, הדירקטורים, העירייה - ללכת בכיוון ההפוך. קודם להגדיר מה זה תיאטרון לאומי וניתן להגיד בבטחה שזה לא מה שהבימה עושה היום . הקריטריון המוביל בקביעת ההגדרה של תיאטרון לאומי וכמעט היחידי צריך להיות איכות . הקריטריונים הכמותיים (כמות הפקות חדשות, כמות כרטיסים שנמכרים ) יכולים להוות שיקול מספר 10 מתוך עשרה כאשר מספר תשע הוא הניקיון של השירותים.אחרי שהעניין הזה יגמר אפשר יהיה להסביר למשרד האוצר על מה כאן מדברים ועבור מה משלמים. (אבל להסביר לאוצר לאט לאט כי הם  בנושאים כגון תרבות או איכות חיים נמצאים עדיין בימי הביניים וגם בניהול תקציב המדינה הם לא ממש אשפים).התיאטרון הלאומי החדש צריך להיות סמן ימני של איכות, אליו יבואו אלה שמוכנים לשלם הרבה כסף עבור איכות . לזה תהיינה הרבה השלכות טובות- אחת מהן היא שאם זה יקרה, אפשר יהיה להמשיך לשלב הבא שהוא הקטנת התמיכות הציבוריות בתיאטרוני תל אביב מצד אחד לגובה מקסימאלי נאמר של 15% מהכנסותיהם ושחרורם המוחלט מקריטריונים למיניהם (למעט ניהול תקין כמובן).  כך אפשר יהיה להפנות משאבים לקידום אופציה של ממש לפתוח תרבות תיאטרלית  בפריפריה מצד אחד ומצד שני ההפרעה שיוצרים התיאטרונים הגדולים לפעילות הזו ולעצמם תעלם שכן לא יהיה להם אינטרס לטייל מדן ועד אילת.כמו בכל ארץ נורמאלית מי שחשקה נפשו בתיאטרון מן הסוג שנמצא רק בעיר גדולה יצא לחופשה של סופשבוע ארוך ויראה הצגה וישמע קונצרט ויבקר בתערוכה של המוזיאון הגדול.מצד שני נוכל לפתח חיים יצירתיים של ממש גם במקומות מרוחקים והצגה טובה, ובמאי טוב ושחקן טוב כבר ימצאו דרכם לעיר הגדולה. בתל אביב עצמה יקום תיאטרון פרינג' של ממש ויהווה מקום בילוי למי שמחפש תיאטרון במחיר זול יותר. במחירים שהתיאטרונים הגדולים גובים היום אין מקום לפרינג' להתפרנס."(סוף ציטוט).מי שלא מאמין לכל האמור לעיל צריך רק לראות איך ההורדה של ההקצבות לתיאטרונים בשנים האחרונות הביאה לעלייה די משמעותית באיכות ההפקות וכך זכינו למשל לשתי הפקות מצוינות על בסיס ספריו של דוד גרוסמן-אישה בורחת מבשורה וסוס אחד נכנס לבר. על כן יש לסגור את הבימה ולבנות אותה מחדש על בסיס השלד של "גשר" שהוא התיאטרון היחיד שמתפקד לפי תפישה הקרובה לתיאטרון לאומי. המהלך הזה- שיש שכמובן יש לחבר לו תכנית מפורטת- ישנה מן היסוד את התנהלות התיאטרונים בארץ , יעלה את רמת התיאטרון בכל רחבי הארץ ויביא תנופה גדולה לתיאטרון בפריפריה ולפעילות התרבותית בפריפריה . הדבר יתבטא לא רק בכמות אלא גם באיכות עם דגש על סוג היצירה שכל מקום רוצה בה לפי דרישת החברה שחיה באותו מקום ולא לפי צרכי ההישרדות של מנהל ממרכז הארץ.הכותב מתמחה באסטרטגיה תרבותית למוסדות ומרכזי ערים וניהול מצבי מפנה שתכנן והוציא לפעול בארבעה מוסדות שונים.​